הראל חברה לביטוח בע"מ נ' בנימין ואח'

פסק דין

הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בתיק זה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984.

לאחר ששמעתי את עדי הצדדים במסגרת הדיון בפניי והתרשמתי מעדותם, עיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהוצגו בפניי במעמד הדיון, ובכלל זה תמונת נזקי הרכבים המעורבים ובשים לב להסכמת הצדדים על דרך הפשרה - מכוח סמכותי האמורה, ראיתי מקום לקבוע כי דין התביעה להידחות זאת כיוון שלאחר בחינת הראיות שבפניי במלואן על עדויות הנהגים שהעידו היום בפניי הגעתי לכלל מסקנה שהתאונה התרחשה כגרסת הנתבע 1, לאמור, באמצעות מעבר רכב התובעת מאחורי משאית הנתבעים בעודה נוסעת לאחור, תוך כדי יצירת סיכון תעבורתי לא מבוטל.

עיון בתמונות זירת האירוע התאונתי על נתיב הנסיעה ממנו הגיע נהג התובעת לרבות מיקום הנזקים ברכב התובעת ועדותו של הנהג מטעמה, הובילוני למסקנה זו. זיקוק הראיות דנן למדני שנהג התובעת יכל לראות את המשאית טרם שזו פגעה בו, שכן דבר לא מנע ממנו לעשות כן. עסקינן במשאית גבוהה, ברחוב צר ממנו היא יצאה ושדה ראייה פתוח דיו שנמצא מלפני רכב התובעת טרם המפגש שבין הרכבים. בהקשר לכך אציין שאין בהודעת נהג התובעת כל אזכור הנוגע לעדותו היום בפניי כי עצר את רכבו לפני התאונה ואף צפר למשאית כאות לאזהרה וממילא לנוכח עדותו כי בראותו לראשונה את המשאית כשהיא ברבע מחלקה בנתיב נסיעתו, לא היתה לו כל סיבה שהיא לעשות כן ודי היה שהיה עומד מלפניה ולא מאחוריה ובכך מונע את התאונה. נראה לי כי לנוכח הצרות מקום המפגש והתקדמות רכב התובעת מאחורי רכב המשאית מתוך כוונה להספיק את המעבר, נבצר מאת נהג התובעת שלא יוכל להמשיך בדרכו ולמעשה נטל סיכון לא מבוקר בעשותו כן וזו הסיבה בגינה הוא נפגע בדופן הימינית– קדמית של רכבו.

בנסיבות, אין רבותא לשאלה באם ראה נהג התובעת מכוון שעמד מאחורי המשאית [אשר טען שהתעלם מסימוניו לעצור] אם לאו, שכן די במסקנתי דלעיל בכדי להוביל לתובנה שהימצאותו של מכוון במקום לא היתה מונעת את התאונה ממילא.

בהקשר לכך אתוודה שהתלבטתי באם להטיל אחריות על הנתבעים בגין עדותו של הנתבע 1 [ בעמ' 5 שורות 7-8,11 לפרו' הדיון] לפיה הגם שמכוון התנועה עמד מאחורי המשאית וראה את רכב התובעת מתקרב לעברו ולא שוהה לסימוניו לעצור, הוא לא סימן לנתבע 1 לעצור את המשאית. לאחר מחשבה הגעתי לכלל מסקנה שאין לעשות כן לנוכח מסקנתי האמורה לעיל המנתקת את הקשר הסיבתי שבין מחדל המכוון כנטען לבין הסיבה הקונקרטית לתאונה הקשורה כאמור בנהיגת רכב התובעת וכן לנוכח מסקנתי שאין לנתבע 1 כל אחריות לתאונה משזה נסמך על המכוון כביכול וכן לנוכח העובדה שמכוון המשאית לא נתבע כלל. באופן זהה אני סבור כי כניסת המשאית לרחוב שבו מוצב תמרור אין כניסה, מהווה אמנם עבירה תעבורתית המלמדת לכל היותר על הפרת חובת הזהירות המושגית כלפי רכב התובעת ואולם בשים לב למסקנתי האמורה לא הוכחה בפניי הפרת חובת זהירות קונקרטית הנדרשת כאחת מאבני יסוד עוולת הרשלנות לבחינת התרשלותו של הנתבע 1 בעת נסיעתו לאחור.

התביעה איפוא נדחית.

אין צו להוצאות, למעט שכר עדותו של הנתבע 1 אותו מעמיד אני ע"ס 400 ₪ שישולם על ידי התובעת בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"א סיוון תשע"ד, 09 יוני 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: